לצאת מהקווים - בטיפולי בית

או על קווים שמשרטטים את גבולות המרחב

לצאת מהקווים / רינת הופר יש ילדים מצחיקים ויש עצובים. יש טובים ויש שובבים. עמלי היא מין ילדה שיוצאת מהקווים. כשכל הילדים מציירים וצובעים, עמלי תמיד יוצאת מהקווים. כל הילדים עומדים בשורה מסודרת, ועמלי תמיד... בצורה אחרת. יש מורים שלא אוהבים ילדים שיוצאים מהקווים. יש ילדים שחושבים שעמלי קצת מוזרה. אז יום אחד היא יצאה מהקווים ולא חזרה. איפה עמלי? שאלה המורה. הילדים לא ידעו, ועד היום הם לא יודעים שעמלי מטיילת בארץ הצבעים. שם אין קווים ואין גבולות ואף אחד לא שואל אותה שאלות. למה השמיים ירוקים? למה השמש נראית כמו קציצה? כי ככה בדיוק עמלי רוצה.

כמטפלים בטיפולי בית אנחנו נדרשים לצאת מהקווים כל הזמן. המרחב הזה איננו דומה למרחבים אחרים ויש בו הרבה הפתעות. אנחנו מתמודדים עם סיטואציות ומראות שלא ניתקל בהם במרחבי טיפול אחרים.

פעמים רבות המרחב הטיפולי הזה לא משורטט בצורה מספיק ברורה מבחוץ ומבפנים. מבחוץ יש את הסביבה הפיזית של בית המטופל, בה אין פילטרים, את המטופל ואת הסביבה האנושית ויש אותנו שנכנסים למרחב של המטופל ובני משפחתו.

מרחב זה יכול להציף לעתים הרבה יותר ממרחבי טיפול אחרים, אנחנו יכולים לחוות חוויות חושיות מציפות. זהו מרחב שהוא ללא שליטה שלנו/שליטה מוגבלת, עם טשטוש של הסמכות המקצועית והגבולות המקצועיים והאישיים, ואנחנו עשויים להרגיש בו פעמים רבות בדידות בין היתר כי עבודת צוות לא תמיד קיימת ואין לנו עם מי לאוורר את התחושות ומכיוון שלרוב אין לנו הדרכה מקצועית שנוגעת ברבדים האלו, של התמודדות עם האתגרים הייחודיים בטיפולי בית.

בתהליך טיפולי כמובן שיש גבולות, אך ברוב המקרים הם דינמיים יותר בעבודה במרחב הביתי.

כאשר יש סיטואציה בה אנחנו מרגישים תחושה שנחצו הגבולות שלנו, שפלשו למרחב שלנו, לרוב אנחנו נציב מהר מאוד גבולות. חוסר האונים מבקש אונים, מבקש שליטה וגבולות יכולים לתת זאת .

אבל לעתים אלו גבולות קשיחים מידי, חדים מידי והם מגיעים בין היתר מתוך המקום של מה אנחנו צריכים / אמורים לעשות מעצם תפקידנו כמטפלים. משהו חיצוני שלא בהכרח תואם את הערכים הפנימיים שלנו.

אני רוצה קצת לערער על הנחרצות הזו של אנחנו צריכים להציב גבולות מיד, מהר כדי שהטיפול לא ייפגע.

גבולות הם חשובים, אך יש בהם משהו שיכול להיות מעט אלים כלפי עצמנו וכלפי אחרים ולכן בייחוד בטיפולי בית נדרשת גמישות מסוימת.

גבול משרטט לנו את היחס בין המרחבים שלנו לבין זה שאנחנו באינטראקציה איתו, בין המרחב שלנו שלפני רגע חווינו אליו פלישה.

יש בנו משהו שיכול אולי להדוף את התחושות הלא נעימות שהפלישה הזו מייצרת או אולי להרגיש תחושת בלבול נוכח תחושות אלו ויכול להיות שהמטופל או בן משפחתו חווים את האינטראקציה בצורה שונה לגמרי.

פעמים רבות האטה, או להכות על הברזל בעודו הוא קר, ייתנו לנו יותר אונים, יכולת מיטיבה יותר של התמקמות שלנו בדיאלוג בין תשומת לב למרחב שלי לתשומת לב למרחב של המטופל ומשפחתו.

זו הזמנה לנסות להאט ולשים לב מה עולה בכם לנוכח סיטואציה מורכבת זו או אחרת בה הרגשתם שהגבולות נחצו במהלך טיפול בית (ולא רק ) -

• לנסות לשים לב מהו המרחב שלכם כרגע

• האם אתם חשים פלישה למרחב שלכם?

• האם אתם מרגישים שהמרחב שלכם מצטמצם בצורה שלא נוחה לכם?

• או אולי אתם מרגישים נוחות וחשים שיש תחושות של אי נוחות אצל המטופל, בני המשפחה או המטפל שלו?

לצאת מהקווים או אולי למתוח אותם, להגמיש אותם מעלה הרבה תחושות, בין היתר חששות.

והשלב הבא בהתמודדות עם התחושות האלו הוא לבדוק עם עצמנו אם יש דברים שיכולים לרפד את המרחב הזה:

• לנסות להבין עם עצמנו מה מידת הקרבה למטופל ובני משפחתו שנוחה לנו
  

• אולי כללים מסוימים מול המטופלים ובני המשפחה שבהם אתם מתקשרים את הסטינג של הטיפול :  זמני טיפול, משך טיפול, אופני התקשורת וזמני יצירת קשר אפשריים, ניסוח חוזה טיפולי בתחילת הטיפול ועוד.
  

*נלקח מתוך memeking

• לנסות לבדוק עם עצמנו מה הגבולות שלנו בעבודה בטיפולי בית ואיך אנחנו שומרים על עצמנו מבחינת שרטוט המסגרת שמתאימה לנו - - כמה טיפולי בית מתאים לכם לעשות ביום, בשבוע? - איך אתם בונים לעצמכם את היום- האם יש הפסקות מספקות?, מה אתם מתכננים לעשות בהפסקות האלו? - האם אתם דואגים לעצמכם לשתייה ואוכל למהלך הזמן הזה? זו הצעה לדרך התמודדות שלוקחת בחשבון להיות טובים לעצמנו כדי שנוכל להיות נוכחים יותר בתוך הסיטואציות שמזדמנות לנו (ונראה לי שכל פעם מזדמנות סיטואציות מאתגרות חדשות שלא פגשנו עוד... )
  

ורק אחרי ששאלנו את עצמנו והיינו עם מה שזה העלה בנו (לעתים מספיקות ממש מספר דקות בודדות), יכולה להופיע גם תובנה לגבי האופן בו כדאי לנו לתקשר את הגבולות האלו החוצה באופן אמפתי ומכבד.